החלטה בתיק בש"פ 7542/03

1.        נגד המשיבים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: החוק ), סחיטה באיומים שהביאה לכלל מעשה, לפי סעיף 428 סיפא לחוק ומעשה מגונה בנסיבות אינוס, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק. המשיבים 1 ו-2 מואשמים גם בעבירה של מעשה סדום בנסיבות אינוס, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) ו-345(ב)(5) לחוק. המשיבים 1 ו-3 מואשמים גם בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345(א)(1) יחד עם סעיף 345(א)(4) ו-345(ב)(5) לחוק. המשיב 3 מואשם גם בעבירה נוספת של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק.

           על פי הנטען בכתב האישום, המשיבים קשרו קשר לסחוט באיומים צעירה כבת שמונה עשרה (להלן: המתלוננת ) שאותה לא הכירו קודם לכן, כדי לבצע בה מעשים מיניים בלא הסכמתה החופשית. כפי שנטען, בהמשך לקשר ולשם קידומו התקשר המשיב 1 למתלוננת ביום 4.7.03 סמוך לשעה ארבע לפנות בוקר, הציג עצמו בשם בדוי והציע לה להיפגש עמו במקום מסוים ברמת-גן. המתלוננת הגיעה למקום המפגש ומצאה שם את שלושת המשיבים. המשיב 3, שאף הוא הציג עצמו בשם בדוי, אמר למתלוננת כי תמונותיה בעירום בצירוף מספר הטלפון שלה פורסמו באתר אינטרנט (להלן: האתר ). המתלוננת נדהמה וביקשה לראות הוכחות לכך. המשיבים שכנעו את המתלוננת לנסוע עמם לביתו של המשיב 1 כדי להתבונן באתר, שהמשיבים בדו את דבר קיומו. כפי שנטען בכתב האישום, כשהגיעו הארבעה לביתו של המשיב 1, התיישבו בסמוך למחשב והמשיב 1 העמיד פנים כאילו הוא מחפש את האתר. המתלוננת, שהאמינה לסיפורם של המשיבים, הודיעה להם כי היא אינה מעוניינת לראות את האתר וביקשה מהם כי ידאגו למחקו. כפי שנטען, המשיב 2 אמר למתלוננת כי יש לו קשרים עם "מפצח קודים" שידאג שהאתר יימחק. המשיב 2 עשה עצמו מתקשר לאותו "מפצח קודים", מסר כביכול בטלפון את פרטי האתר והודיע למתלוננת כי אותו אדם מטפל בעניין והאתר יימחק תוך מספר שעות. לאחר מכן נכנסו הארבעה לחדרו של המשיב 1, ושם הודיע המשיב 2 למתלוננת שעליה "לשלם" על הטובה שעשו לה, תוך שהוא מתחיל להתפשט. על פי הנטען בכתב האישום, לאחר שסירבה המתלוננת, איים עליה המשיב 2 באופן שבו המתלוננת הבינה כי אם לא תעשה את הנדרש ממנה, ידאגו המשיבים לכך שהאתר לא יימחק או יוחזר על כנו. בעקבות כך, נענתה המתלוננת לדרישות המשיבים ואלה ביצעו בה מעשים מיניים שלא בהסכמתה החופשית. סמוך לשעה 09:30 בבוקר עזבה המתלוננת את הדירה. לפני עזיבתה של המתלוננת את הדירה איימו עליה המשיבים כי אם לא תמשיך להיפגש עמם ידאגו להחזיר את האתר על כנו. ביום 5.7.03, סמוך לחצות, התקשר המשיב 3 למתלוננת וביקש ממנה לבוא למפגש עמו ועם חבריו. המתלוננת סירבה וביקשה מהמשיב 3 שהוא וחבריו לא ישובו להתקשר אליה. בתגובה איים המשיב 3 להחזיר את האתר.

           עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר ע' מודריק) בהחלטה מנומקת ומפורטת הורה על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. לבקשת המדינה, עיכב בית-המשפט קמא את ביצוע החלטתו, בכדי לאפשר למדינה לערור על ההחלטה. בפניי ערר המדינה כנגד ההחלטה לשחרר את המשיבים בתנאי חלופה.

2.        בהחלטתו נשוא ערר זה קבע בית המשפט המחוזי כי נגד המשיבים יש ראיות לכאורה שיש להן פוטנציאל להרשעה, וכי קמה עילת מעצר נגדם. עם זאת סבר לאחר ניתוח הראיות כי עוצמת הראיות לכאורה אינה מספקת לביסוס מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים. המשיבים הודו במרבית העובדות המיוחסות להם, אך טענו כי המתלוננת הסכימה למעשים. בית המשפט אמנם קבע שנסיבות המקרה מתיישבות עם טענת התביעה כי המעשים בוצעו במתלוננת שלא בהסכמתה, אולם השופט קמא הצביע על שתי עובדות אשר בהצטרפן יחד מחלישות, לדעתו, את עוצמת הראיות לכאורה: ראשית, העובדה שמהודעותיה של המתלוננת במשטרה עולה כי בעברה קיימה יחסי מין מזדמנים בהסכמה עם יותר מאדם אחד בו זמנית. לדעת השופט קמא, עובדה זו מעמידה בספק את ההנחה, הנכונה בדרך כלל, כי קיום יחסי מין בנסיבות הדומות לאירוע הנטען בכתב האישום נעשה שלא בהסכמתה של המתלוננת; שנית, העובדה שבשיחת טלפון יזומה ומוקלטת שנערכה בין המתלוננת למשיב 2 במהלך החקירה המשטרתית לא הושגה, לדעת השופט קמא, כל אמרה המאוששת את דברי המתלוננת. זאת, במיוחד מאחר שאין יסוד להניח שהמשיב 2 הוזהר מראש מפני "מארב טלפוני" שמנסה לטמון לו המתלוננת. שתי עובדות אלה הביאו את בית המשפט קמא לקבוע כי אף ש"יש סיכוי לא מבוטל שברדת יומו של המשפט תינתן הכרעת דין מרשיעה", הרי שעוצמת הראיות לכאורה אינה מספקת כדי להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. בית המשפט קמא הבהיר שעצם כפיית יחסי המין על המתלוננת והעובדה שהמעשים נעשו בחבורה מקימים נגד המשיבים עילת מעצר בשל החשש ממסוכנותם, ורק החולשה המסוימת שנמצאה, לדעתו, בתשתית הראייתית לכאורה, מביאה למסקנה שיש להסתפק בשחרורם של המשיבים לחלופה. בית המשפט קמא הורה, אפוא, על שחרורם של המשיבים למעצר בית מלא, בתוספת ערבות צד ג' בסך 10,000 ש"ח והפקדה במזומן של 3,000 ש"ח עבור כל אחד מהמשיבים. כן נאסרה יציאתם של המשיבים מהארץ והם נדרשו להפקיד את דרכוניהם. על ההחלטה האמורה ערערה המדינה.

3.        לטענת באת-כוח המדינה, אין בשתי העובדות שעליהן הצביע בית המשפט קמא כעובדות המחלישות את עוצמת הראיות כדי לעורר ספק בדבר העדר הסכמתה של המתלוננת לביצוע המעשים. באת-כוח המדינה טענה שבעובדה שהמתלוננת קיימה בעבר יחסי מין בחבורה בהסכמתה, אין כדי לבסס חשש שכך נעשה גם הפעם הזאת, אלא ההפך הוא הנכון. כפי שנטען, אין יסוד להניח שהמתלוננת, שלא הסתירה בחקירתה את העובדה שבעבר קיימה יחסי מין בחבורה ולא התלוננה על כך, תתלונן במשטרה על שותפיה למעשים דומים. לפיכך, נטען שתלונתה במקרה זה דווקא מחזקת את מהימנותה. באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה, כי אף תוכן שיחת הטלפון שנערכה בין המתלוננת למשיב 2 אינו גורע מעוצמת הראיות נגד המשיבים. כפי שנטען, תוכן השיחה תומך בגרסתה של המתלוננת בדבר התחזות המשיבים בפניה והמצג בדבר קיומו של אתר אינטרנט. כמו כן, בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, ניתן ללמוד מתוכן השיחה על חשדו של המשיב 1 מ"מארב טלפוני", שכן הוא התפלא על כך שמספר הטלפון שלו הגיע לידיעתה של המתלוננת. באת-כוח המדינה תומכת בקביעתו של בית המשפט קמא בדבר המסוכנות הנשקפת מהמשיבים. כפי שנטען, מסוכנות זו נלמדת גם מעברם הפלילי של משיבים 1 ו-3, אשר ביצעו בעבר עבירות בצוותא. בנסיבות אלה, עמדת העוררת היא כי לא ניתן להסתפק בחלופות למעצר, ובקשתה היא כי נורה על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. לחלופין טענה באת-כוח המדינה, כי חלופות המעצר שנקבעו אינו הולמות ויש להרחיק את המשיבים מעיר מגוריהם ששם מתגוררת גם המתלוננת.

           הסניגורים מצדם טענו בפירוט רב לכך שהתשתית הראייתית שבידי התביעה אינה עולה כדי ראיות לכאורה המספיקות על-מנת להביא למעצרם של המשיבים. בטיעוניהם לפניי סקרו הסניגורים בהרחבה את הראיות הקיימות בתיק החקירה. עיקר טענתם היא שמהודעותיה של המתלוננת עולות סתירות ותמיהות רבות שיש בהן כדי לקעקע את מהימנות טענתה כי המעשים המיניים בוצעו בה בניגוד לרצונה. הסניגורים הוסיפו וטענו כי העובדה שהמשיבים לא יזמו קשר עם המתלוננת במהלך תקופה של כשבועיים מאז האירוע נשוא האישום ועד למעצרם מעידה על העדר מסוכנות הנשקפת מצדם כלפי המתלוננת. טענת הסניגורים היא, אפוא, כי ניתן להסתפק בעניינם של המשיבים בחלופות המעצר שקבע בית המשפט קמא. 

4.        ההכרעה בעררה של המדינה בפרשה זו לא היתה קלה עלי. אינני שותפה לשני הטעמים שהביא בית המשפט קמא כנימוק להתרשמותו בדבר חולשת חומר הראיות שבתיק. כאמור, הטעם הראשון טמון בגרסתה של המתלוננת, לפיה היא קיימה בעבר יחסי מין בחבורה, בהסכמתה. אינני סבורה שיש בעובדה זו כדי להחליש מעוצמת הראיות לכאורה. המתלוננת ספרה על נסיונה המיני הקודם מיוזמתה. אין להקיש מהסכמתה למעשה מיני אחד על הסכמתה למעשה מיני אחר, שלגביו התלוננה במשטרה. יתרה מכך, קיומו של האירוע המיני הקודם שהמתלוננת סברה שתועד במצלמה הוא שהביא לחששה הממשי מכך שצילומים שלה בעירום אכן פורסמו באתר אינטרנט. עניין זה יכול לשמש לחיזוק טענתה של המתלוננת כי המעשים שביצעו בה המשיבים נעשו שלא בהסכמתה החופשית. עיינתי בתמליל השיחה המוקלטת שבין המתלוננת למשיב 2. אני סבורה שגם הנימוק השני שהביא בית המשפט קמא אינו מצביע על חולשת הראיות, אלא לכל היותר אין בשיחת הטלפון כדי לחזק את עוצמת הראיות אך גם אין בה כדי להחלישה. מתוכן השיחה לא עולה כי המשיב 2 אינו יודע כלל על האירוע המדובר. להיפך, עולה ממנה אישור לכך שהוא וחבריו התחזו בפני המתלוננת ויצרו מצג בדבר אתר האינטרנט. נושא אתר האינטרנט מוזכר בשיחה והמשיב 2 מציין כי האתר נמחק. עיקר הדברים שהשמיע המשיב 2 בשיחה הם דברי פליאה על כך שהמתלוננת הצליחה לאתר את מספר הטלפון שלו ולהתקשר אליו. ניכר מדבריו של המשיב 2 שהוא חשד שהשיחה אינה שיחה תמימה ולכן נמנע מלחשוף פרטים רבים לגבי האירוע נשוא האישום. לפיכך, סבורה אני כי צודקת באת-כוח המדינה בטענותיה כי נימוקיו של בית המשפט קמא להתרשמותו מחולשת הראיות לכאורה אינם מוצדקים.

           נוכח דברים אלה, התלבטתי לא מעט אם לקבל את ערר המדינה ולהורות על מעצרם של המשיבים. בית המשפט קמא בחן בפירוט רב את חומר הראיות בתיק וניכר מהחלטתו שאף הוא התלבט רבות בטרם החליט כי קיימת "חולשת מה" בראיות אשר מטה את הכף לשחרורם של המשיבים בערובה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הראיות שהוגש לי, ועל אף שכאמור לעיל אינני שותפה לנימוקיו של בית המשפט קמא כפי שפורטו בהחלטתו, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של השופט קמא אשר התרשם ממכלול חומר הראיות. יפים לעניין זה דברים שנאמרו מפי השופט זמיר :

"...כאשר הכף אינה נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור, יש משקל נוסף לעובדה שמדובר בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי. אכן, אין זה ערעור רגיל על פסק דין, ובית משפט זה, היושב בערר על החלטה של בית המשפט המחוזי בשאלת המעצר של הנאשם, שוקל מחדש ובאופן עצמאי את כל החומר הנוגע לעניין. ואף על פי כן, אין זה נכון להתעלם מן ההחלטה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, בין כערכאה ראשונה ובין כערכאה שניה. צריך טעם של ממש כדי לבטל את ההחלטה".

[בש"פ 90/99 מדינת-ישראל נ' פלונים (לא פורסם), פיסקה 6 להחלטתו של השופט זמיר ].

הראיות המרשיעות בתיק זה נשענות, רובן ככולן, על גרסתה של המתלוננת, אשר מהימנותה והמסקנות המשפטיות העולות ממנה יצטרכו להיבחן במסגרת ההליך הפלילי העיקרי. לאחר שעיינתי בחומר הראיות, שותפה אני לרבות מקביעותיו של בית המשפט קמא. סבורה אני כי צדק בית המשפט קמא כאשר קבע כי "רוב פרטי ההתנהגות של המתלוננת שהוצגו על ידי הסניגורים כמעוררי תמיהה גדולה, אינם נראים, בעיני, חסרי מובן והגיון פנימי משלהם" (עמ' 8 להחלטה). בהתייחסו לטענות בדבר סתירות בגרסאות שמסרה המתלוננת קבע השופט קמא כי "אינני סבור שהתמונה הכללית היא שהסתירות הללו הן כה מהותיות עד שהן מפריכות את גרסתה הבסיסית או הגרעינית של המתלוננת או מטביעות בה ספק שיהיה קשה להסירו במשפט" (עמ' 9 להחלטה), ואף להתרשמות זו שותפה אני. אינני סבורה, ואף בית המשפט קמא לא סבר כך, כי סיכויי ההרשעה במקרה שלפנינו הנם נמוכים. דווקא משום כך, נראה לי כי יש לתת משקל להתרשמותו של בית המשפט קמא לפיה עוצמת הראיות אינה מספקת לצורך מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים. אמנם, נוטה אני לדעה כי בדרך כלל העבירות המיוחסות למשיבים הן מהסוג אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק בחלופת מעצר על המואשמים בהן. אולם, התרשמתי שמקרה זה הוא מקרה מורכב שאינו נוטה באופן ברור לצד המעצר או לצד השחרור. בנסיבות כאלה, יש לתת משקל לזכותו של נאשם שחזקת החפות חלה עליו שלא ייעצר לתקופה ממושכת בטרם הוכרע דינו.

5.        נוכח האמור לעיל, ונוכח גילם הצעיר של המשיבים שאחד מהם (המשיב 3) הינו קטין, הגעתי למסקנה כי יש להותיר על כנה את ההחלטה לאפשר למשיבים לשהות בחלופת מעצר. עם זאת, יש ממש בטענתה החלופית של המדינה, בדבר אי התאמתן של החלופות שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. חלופות המעצר שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי אין בהן כדי להבטיח את הציבור בכלל ואת המתלוננת בפרט מפני המסוכנות הנשקפת מן המשיבים. אין לי אלא להסכים עם הדברים שנאמרו בהחלטתו של בית המשפט קמא בהתייחסו למסוכנות הנשקפת מן המשיבים:

"אני חושש שבמשיבים טמונה מסוכנות מרובה. המעשים המיוחסים להם מעידים על כך. יתר על כן, המשיבים עשו לילותיהם כימים וככל הנראה זה אורח החיים בסביבתם החברתית. לפיכך, אין להוציא מכלל אפשרות שהם יחזרו, ביחד או לחוד, על מעשיהם, מתחת לאפם, או תוך ניצול עצימת העיניים (חד ולא תרתי משמע) של המפקחים הנאמנים הנמים על יצועם בלילות".

(עמ' 12 להחלטה).

חלופות המעצר שאותם קבע בית המשפט קמא הן בבתיהם של המשיבים הגרים באזור מגוריה של המתלוננת ברמת-גן. בשים לב לחשש לאיומים ולצורך להגן על המתלוננת, חלופה זו אינה יכולה להשיג את מטרת המעצר. על-מנת להשיג מטרה זו, על המשיבים לשהות במקום מרוחק מהעיר רמת-גן או מסביבתה. זאת, כמובן, בתוספת ערובות מתאימות. כמו כן, יש להבטיח כי המשיבים לא ייצרו קשר עם המתלוננת. במהלך הדיון לפניי הציעו באי-כוחם של המשיבים 1 ו-2 כי מרשיהם ישהו במעצר בית אצל דודם ברחובות. חלופת מעצר זו ודאי שאינה יכולה להניח את הדעת ביחס לשני המשיבים כיוון שאין לקבל מצב שבו המשיבים ישהו יחד באותה דירה. באשר למשיב 3, שלגביו הוגש תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, קיימת המלצה של שירות המבחן לנוער לפיה הוא ישהה במוסד "נופית". דא עקא, שמוסד זה אינו ערוך לקבל את המשיב וכפי שנמסר בדיון לא צפוי להתפנות מקום במוסד זה עד לסוף חודש אוקטובר. לפיכך, עד שיימצא מקום במוסד האמור, הרי אם תימצא חלופת מעצר ראויה לגבי משיב זה שלא בבית אמו ברמת-גן, חלופה שתעמוד בתנאים האמורים לעיל, יישאר משיב 3 בתנאי חלופה ובפקוח מבחן למעצר, עד שיועבר למוסד.

6.        עניינם של המשיבים מוחזר, אפוא, לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבחן קיומן של חלופות מעצר הולמות כאמור בפסקה 5 לעיל. עד שיימצאו חלופות מעצר כאמור יישארו המשיבים במעצר.

           הערר נדחה, אפוא, בכפוף לאמור לעיל.

           ניתנה היום, כ"ד באב התשס"ג (22.8.2003).

                                                                                        ש ו פ ט ת